ידידתי, השכחת?!
אשת חיל מי ימצא?
הרבה פעמים אני מרגישה שהזהות הנשית והזהות היהודית שלי, איך לומר, קשה להן אחת עם השנייה.
אשת חיל קשה למצוא, לכן שרים שיר הלל לאישה שמבשלת, מנקה ומטפלת בילדים; "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל...". זוהי אשת חיל חרוצה, שעפ"י המודל המוצע עסוקה בלאפשר לכל האחרים לעסוק בעניינם. אמנם הילדים, החינוך, המשכיות הבית והעם היהודי הם מאד חשובים, אבל באותו עולם בראש סדר העדיפויות עומד דווקא לימוד התורה ומשם האישה מודרת.
קשה לי לקבל את העובדה שמדי בוקר מתפללים הגברים ואומרים "ברוך שלא עשני אישה". קשה לי באותה מידה, ואולי אף יותר, עם הנימוק שקבלתי: אישה קרובה יותר לאלוהים ולכן עליה להתאמץ פחות בהתקרבות לאל.
קרובה כמו
סליחה, אבל אני לא מעוניינת להיות "קרובה יותר" לאלוהים, במיוחד אם זה גם אומר להיות קרובה יותר למטבח. ובכלל- כולנו בני אדם, אני לא רוצה להיות מעל אף אחד, לא רוצה להיות קרובה יותר, אני פשוט רוצה לקבל יחס שווה, מבני אדם ומאלוהים, ולהשפיע במידה שווה מהמקום ממנו אני מגיעה כאישה. הנימוק הזה בדבר הקרבה לאלוהים, שמייצג אולי רק את אותו רב שענה לי ולא תפיסת עולם מגובשת, נשמע בעיניי יותר כמו תירוץ נוח לדיכוי נשים. זה נשמע מאד יפה בתיאוריה, אולם בפועל נשים אינן רשאיות ללמוד תורה כגברים, "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות". בארץ אנו מובדלות לרוב במקומנו בתפילה, וכבר ביקרתי בבית כנסת בו נאלצתי לקפוא מקור בחוץ שכן לא היה מספיק מקום לעזרת הנשים בפנים...
ידידות נשכחות
יש שיאמרו שנשים זכו למנת חלקן וקיבלו ייצוג היסטורי; מי לא שמע על דבורה הנביאה, אסתר המלכה ורות המואביה. אפילו יש שתי מגילות ושני חגים על שם שתי האחרונות. אבל אם אני זוכרת נכון, אסתר זכתה לגדולה בשל יופייה ורות השתמשה בכוח מיניותה כדי לקבל את חסדו של בועז. וגם היא בכלל נזכרת רק בשל רצונה העז להיות חלק מהעם היהודי, "עמך עמי, אלוהייך אלוהיי".
שבעים פנים יש לה לתורה ואני באמת קטונתי, אבל בדיוק למדתי בשבוע שעבר בקורס "ציונות ומגדר" שהיסטוריה של כמה נשים גדולות אינה מעידה בהכרח על שוויון; הנשים בהיסטוריה כזו הן נפרדות, הן אינן חלק אינטגרלי מהחברה. כשתהא היסטוריה שתשלב בתוכה את הנשים כולן, אף הפשוטות שבהן, אז אולי אתחיל להרגיש חלק באמת. כי מה לעשות, אני כבר לא אהיה אף פעם המתגיירת הראשונה או בחירת ליבו של מלך פרס.
אין חכמות, ז"ל
אינני מחכמות חז"ל (חכמותינו זיכרונן לברכה), כי אני עדיין בחיים תודה לאל, וגם כי לא היו כאלה. אבל בכל מקרה אני בטוחה שאני לא יודעת מספיק...מה גם שלכל רעיון בתורה ניתן למצוא גם את הרעיון המנוגד לו, ובסופו של דבר כל אחת ואחד מאמצ/ת את הרעיונות שהיא, או הוא, רוצה לאמץ (אפילו בשפה שלנו קשה להגיע לשוויון, אבל חייבים להקפיד). אני משקפת את התחושה האישית שלי ולאמונתי לא זו דרכה של היהדות, ואותה יהדות שמעמידה על נס את הצדק החברתי ותיקון העולם כבר יכולה להוציא את הנשים מתחום הצדקה שלה. הגיע הזמן, לא?!
אני לא מדברת רק על אפליית הנשים בעולם החרדי, גם נשים חילוניות עדיין מתחתנות בטקס בו הן הופכות לרכוש בבעלות בחיר ליבן. לפי התורה זקוקים רק לשני עדים לשם חיתון, האם זה הכרחי שתהיה גם כתובה ותנאי בעלותי?!
אז במקום לוותר על יהדותי לגמרי, כי אני לא תמיד מרגישה בה נוח כאישה. ובמקום וויתור חלקי על יהדותי, תוך קיום מנהגים מפלים כמו חתונה, רק בגלל שהם נורמה, אני מעדיפה לעצב את זהותי היהודית בעצמי, כך שתתאים לי, שתתן מקום להיותי אישה במציאות חיים שאמורה להיות שוויוניות. נדמה לי כי הנוסחא הנכונה הינה עיצוב ושינוי לצד שימור; אין צורך לשנות את כל המסורת, יש סיפורים שהיו יפים לזמנם אך עלינו להיות עם היד על הדופק בהווה, ולהתאים את היהדות לחיינו...