יהדות של ילדות

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, אהבתי מאוד את שמונה השנים האלה. היינו בית ספר קטן, או בעצם משפחה גדולה. אני זוכר בעיקר את שיעורי התורה, התלמוד והגמרא, בהם ניזונתי מפלפולי מלל וסיפורים עתירי מוסר. הכוכבים שלי היו:

הכּה - כבים

רבי עקיבא- האיש הצנוע שהיה רועה בין הרועים, אשר עבד את חמו, כלבא-שבוע, עד שנתו הארבעים, ואז עזב את אשתו, כדי ללמוד את כל התורה, כלומר נסע לעשות קריירה אקדמית-דתית, וגזר את דינה להיות אם חד-הורית. אני זוכר בעיקר את סיפור החזרה שלו, כשחזר עקיבא לעיירה, יצאה אשתו לקראתו, ונדחפה על ידי עדת תלמידיו-מעריציו, שגערו בה :"אישה פשוטה, זוזי מהדרך ותני לצדיק לעבור". "שלכם ושלי ,שלה הוא" הוא אמר להם והושיט מלמעלה יד להרימה. ואני חשבתי לעצמי איזה מסכנה, גם גידלה ילדים לבד, גם סבלה בדידות, וגם מצאה עצמה נרמסת. אשת חייל מי ימצא.

ומשה רבנו שהיה כריזמטי אך צנוע, נסיך שויתר על העושר, כי מצפונו לא אפשר לו לראות קבוצה של אנשים סובלים, ברח אל המדבר אחרי שרצח במו ידיו איזה מצרי. שאלתי את המורה אלישע:"איך יכול להיות שמשה רבנו מסוגל להכות אדם עד צאת נשמתו?",  אבל המורה אלישע אמר, שהמצרי היה מוג-לב עם מגלב והצליף על גבו של עבד עברי זקן, ומה שעשה משה היה מצווה.

היה גם את דוד המלך, החכם והאמיץ, התחבולן, איש המלחמה שהגיע להישגים מרשימים בשדה הקרב- הרג המוני שכנים;עמונים, מואבים, פלשתים... וידע איך לכבוש את דעת הקהל והאוהדים שהריעו לו: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". ואיך שהוא היה גם מוסיקאי שרמנטי –"בת שבע, בת שבע, הזמר הוא לך!".

מחו תימחה את דמעת העמלק

ואיך שלימדו אותנו במשך כל השנים, כמעט כל חג וכל אירוע לאומי, שחייבים למחות את זכר העמלק. ביום הזיכרון לשואה המורה אמר שהיטלר הוא מזרעו של העמלק, ושאלוהים דרש לרצוח את כל הגברים, הנשים, הזקנים והטף ולהעלות באש אותם ואת רכושם, כדי שלא חלילה אחד מהם יישאר, וכנראה שלא הצלחנו למחות, אחרת לא היו קמים עלינו כל מיני 'המנים' ו'היטלרים'. "מחו תימחה את זכר העמלק" ואני לא לגמרי הצלחתי לראות את ההבדל בינינו לבין הנאצים, אבל לא העזתי לעשות את ההשוואה כי זה היה יכול להעליב את התורה, ובעיקר כי המורה היה יכול לכעוס עליי ולשלוח אותי למנהל, ואני היו לי כבר יותר מדי ביקורים אצל המנהל. וחוץ מזה, שאני אחטוף עוד נזיפה בשביל העמלק, ועוד על משהו שהיה לפני כל כך הרבה שנים, ומה לעזאזל זה משנה מה אני חושב היום.

קרם ניזוף בדרך לים

אז פשוט האמנתי, המורה לימד ואני ספגתי. האמנתי באותה עוצמת אמונה שכשאחזור הביתה אמא תחכה עם תבשיל מהביל על הגז, כך האמנתי שעם ישראל הוא העם הצדיק ביותר בעולם. והכול היה אמת, החיים היו אוסף של אירועים- שיעורי תורה, גמרא, תלמוד ביניהם הפסקות של משחקי כיתה נגד כיתה, שיעורי בית, כדורגל אחר הצהריים-שכונה נגד שכונה, כל השבוע.

ובשבת מתעוררים מוקדם, הולכים לבית הכנסת, ובקיץ אחרי בית הכנסת, נוסעים עם האח הגדול ואשתו לים, להשתזף בקרניים של שמש אלוהית. וכשעברנו ליד הבית, איפה שהמורה היה גר, הייתי מתכופף, שמא חלילה הוא יראה אותי באוטו, וינזוף בי למחרת, עם הפרצוף המאוכזב שהוא ידע כל כך לעשות.

סנדוויץ' חזיר

כמו שאמרתי, היו אלה שנים עמוסות אושר, אלומה של  '8שנים' שמתחרה על שלושת המקומות הראשונים של " 8השנים היפות בחיי".
שנים בהן 'מורא' ו'מורה' היו כרוכים יחד כמו נפש וגוף (למרות שזה נשמע פרדוכסלי המורא לא עמעם את תחושת האושר ואת אהבתי העמוקה למורה אלישע). ישנו רק כתם אחד קטן על המפה הלבנה שכיסתה את אותן השנים – פעם אחת המורא אלישע עבר לידי באחת ההפסקות, ונזף בי נזיפה כפולה: נזיפה אחת על זה שבמקרה, סיגל ביטון ישבה מימיני, ונזיפה שנייה על זה שבלי כוונה, ענת שוורץ ישבה משמאלי. "קום!" הוא אמר לי "קום! אסור לך לשבת בין שתי בנות, זאת הפקרות".  ואני כולי ילד בן 12 , הרגשתי כמו סנדוויץ' חזיר. ועד היום כשאני במקרה יושב בין שתי בנות, אני מרגיש חוטא.

יש אלוהים!

עברו כמה שנים, אני צעיר שכל עולמו זה כדורגל, מניח תפילין שישה ימים בשבוע, ובשבת מנשק את המזוזה, יוצא ברגל ימין מהבית, ונוסע במונית ספיישל, כדי להציל כדורים שנבעטו לכיוון הרשת, הייתי ה"מרדכי שבחבורה-שוער בשער המלך".כל המשחק העיניים היו מרוכזות בכדור, הרגליים על פקקים תקועים בדשא, ובלב כל הזמן חרדה, שמא יכנס גול. כשהקבוצה שלי הייתה עסוקה בלתקוף את שער הקבוצה היריבה, כשברקע האוהדים דורשים ניצחון וצועקים "יש אלוהים, יש אלוהים", הייתי שומע את מלמולי ליבי:"יא-אלוהים, תעשה שהשבת ננצח, ואני מבטיח לתרום לישיבה של בבא סאלי 'חי שקלים' כל יום", ובאותו אלוהים הפצירו, שייקח אותי, כשחטפתי גול בין הרגליים.

השוער שניצל

כשהייתי בן 16 לבשתי את המדים הלאומיים, היה לנו טורניר בין-לאומי, נדמה לי בגרמניה, בחדר האוכל של הגויים 'טפו, יימח שמם!' , הייתי ה'משגיח-כשרות', חצי מהקבוצה ישבו סביב השולחן שהפך למאה שערים גסטרונומי, בו, במקום צלחות, חנו קופסאות שימורים וקבנוסים, שהגיעו איתנו בארגזים, אותם ארגזים שהכילו גם את הכדורים והטרנינגים. והתפילין שלי עברו כל בוקר מיד ליד, כי לכולם היה חשוב לגולל לאלוקים את תפילתם. לפני המשחק מול נבחרת של איזה מדינה עוכרת ישראל, הושמע ההמנון שלהם, שהיה מלווה בשירה רכה של אלפי אוהדים,ואחריו היו משמיעים את התקווה, ואני זקוף, גאה, צועק בקול את המילים, מבקע בקולי את רעש ההתגרות של הקהל המקומי, מרגיש יהודי, מרגיש מעט מול רבים, מרגיש איך הרגליים שלי רועדות, ומתפלל, הו הו כמה שאני התפללתי. לפעמים אלוהים נעתר לתפילותיי, ולפעמים הוא התעלם ועשה לי דווקא, אולי כי לא עמדתי בפיתוי, ודחפתי לפה איזה שניצל, שנדפק מחזה של עוף, שלא נשחט על ידי רב, כשנגמר הקבנוס הכשר.