מה הסיפור שלך?
בסיפור הזה הלל אנו רואים כי הלל בוחר לתת לפעולתו, רחצה בבית המרחץ, אשר לכאורה אינה נראית כבעלת אופי יהודי, משמעות יהודית.
כמו הלל הזקן, הלל פיתח דרך גמישה המאפשרת לכל סטודנט לבנות לעצמו סיפור יהודי. דרך המעודדת סטודנטים לספר את ה"סיפור" שלהם כ"סיפור יהודי" ובכך מאפשרת לסטודנטים לתת משמעות יהודית לידע, לחוויות או לפעולות שלהם.
בבסיס התפישה החינוכית של הלל עומדת ההבנה כי המשתנה המכריע בעיצוב זהות יהודית אינו כמות או איכות הידע בנושאים יהודיים ואפילו לא כמות או איכות הפעילות היהודית בהם הסטודנטים משתתפים. לימוד דף גמרא או לקיחת קורס על ישראל; השתתפות במסיבת חנוכה או הדלקת נרות הם גורמים משפיעים בעיצוב זהות יהודית אך המשתנה המכריע הוא המשמעות שאדם נותן למה שהוא יודע או למה שהוא חווה או פועל. ה"סיפור" שהאדם מספר על מה שהוא יודע, חווה או פועל.
אם בשיחת עומק אחד על אחד אם בסדנא קבוצתית, הלל מבקש מהסטודנטים לספר סיפור שיש לו משמעות יהודית עבורם. הנחייה היא לספר סיפור ולא לנסות להגדיר את עצמך, לכן אנו גם מבקשים להימנע מהגדרות של השתייכות לזרם. סיפור מאפשר השתנות, מאפשר זהות דינאמית. הגדרה מתייגת וחוסמת. סיפור נותן לכל אחד מקום לגיטימי, המאפשר לחגוג את עצמך, גם למי שטוען, במחשבה ראשונה, ש"אין לו סיפור יהודי".
למה צריך לנסוע עד לטקסס כדי לגלות שיהדות היא לא דבר כל כך מפחיד?
בקיץ האחרון נסעתי מטעם הסוכנות היהודית להדריך במחנה קיץ לנוער יהודי-אמריקני בטקסס. המחנה מנוהל על ידי תנועת היהדות הרפורמית באמריקה, שהמקבילה שלה בישראל היא התנועה ליהדות מתקדמת. לאחר מכן גם ביקרתי במספר קהילות רפורמיות בארצות-הברית, התארחתי אצל משפחות בחגי תשרי וניהלתי שיחות ארוכות עם ישראלים ואמריקנים רבים. המסע הזה חולל תמורה ביחסי אל היהדות והניעה אותי לעיין מחדש במרכיבי הזהות היהודית שלי.
עולים בקושי
פליטת עלייה
לפעמים כל כך קל לפגוע באדם אחר. מה ישראלי, צבר ממוצע, יודע על עולה חדש מברית המועצות לשעבר? "יש לי איזה כמה רוסים בכיתה, אבל אני לא בקשר איתם". "רוסי"... אין מלים שיתארו בדיוק מה עולה חדש מרגיש, כאשר הוא שומע את הכינוי הזה בפעם הראשונה. כל החיים לפני העלייה הוא היה יהודי, לפעמים אפילו יהודון ויהודי מסריח. ומהיום הראשון בארץ הוא הופך להיות רוסי. מאותו היום נשלל מהעולה משהו מאוד חשוב – חלק מזהותו...
קידוש, קברנה סוביניון
אסוציאציות
שישי, סרט ערבי. קידוש, טלוויזיה. מלאכי השרת, משאירים עדויות. שחרית, כדורסל. סבא, סבתא. בית-כנסת, גלריה. הבדלה, בילוי. כיפה, בית-ספר ממלכתי. תנ"ך, ספרות. פיוט, רוק. כבוד, מרדנות. חגים, על האש. קבר רבי מאיר בעל הנס, אילת. כשרות, גמישה. ספירת העומר לא מתגלח, לא סופר. חברה, דתייה. סמינרים, "העיר השנייה". חייל דתי, ת"א דוס. בית-כנסת, חוף ים. חמין, ביין. ברכת שחיינו, מספקת. חברה, מסורתית. חו"ל, כשרות שבת וינפש. יהדות, הומניזם. חברה, חופשית. הלכה, פילוסופיה. מחשבת, פילוסופיה. רב, כבוד. חסיד, עימות. הכותל, ייצוג. סרט אדום, לא מזיק. תפילין, משתדל. מסורת, הלאה. מנוחה, עבודה. קידוש, קברנה סובניון. עשה רב, לא שואל. נאמנות, לעצמי. מסורתי, אותנטי. יהדות, פלורליזם. אלוהים, אחד.
ידידתי, השכחת?!
אשת חיל מי ימצא?
הרבה פעמים אני מרגישה שהזהות הנשית והזהות היהודית שלי, איך לומר, קשה להן אחת עם השנייה.
אשת חיל קשה למצוא, לכן שרים שיר הלל לאישה שמבשלת, מנקה ומטפלת בילדים; "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל...". זוהי אשת חיל חרוצה, שעפ"י המודל המוצע עסוקה בלאפשר לכל האחרים לעסוק בעניינם. אמנם הילדים, החינוך, המשכיות הבית והעם היהודי הם מאד חשובים, אבל באותו עולם בראש סדר העדיפויות עומד דווקא לימוד התורה ומשם האישה מודרת.
קשה לי לקבל את העובדה שמדי בוקר מתפללים הגברים ואומרים "ברוך שלא עשני אישה". קשה לי באותה מידה, ואולי אף יותר, עם הנימוק שקבלתי: אישה קרובה יותר לאלוהים ולכן עליה להתאמץ פחות בהתקרבות לאל.
יהדות של ילדות
למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, אהבתי מאוד את שמונה השנים האלה. היינו בית ספר קטן, או בעצם משפחה גדולה. אני זוכר בעיקר את שיעורי התורה, התלמוד והגמרא, בהם ניזונתי מפלפולי מלל וסיפורים עתירי מוסר. הכוכבים שלי היו:
הכּה - כבים
רבי עקיבא- האיש הצנוע שהיה רועה בין הרועים, אשר עבד את חמו, כלבא-שבוע, עד שנתו הארבעים, ואז עזב את אשתו, כדי ללמוד את כל התורה, כלומר נסע לעשות קריירה אקדמית-דתית, וגזר את דינה להיות אם חד-הורית. אני זוכר בעיקר את סיפור החזרה שלו, כשחזר עקיבא לעיירה, יצאה אשתו לקראתו, ונדחפה על ידי עדת תלמידיו-מעריציו, שגערו בה :"אישה פשוטה, זוזי מהדרך ותני לצדיק לעבור". "שלכם ושלי ,שלה הוא" הוא אמר להם והושיט מלמעלה יד להרימה. ואני חשבתי לעצמי איזה מסכנה, גם גידלה ילדים לבד, גם סבלה בדידות, וגם מצאה עצמה נרמסת. אשת חייל מי ימצא.
מי WHO יהודי?
כעובדיה, הוטל עלי לפסוק: מי הוא יהודי? חיפשתי לא מצאתי ואז הבנתי - עדיף סיפור אחד ביד משני סיחים בלי אש.
יעני me אני?
במסגרת תפקידי בהלל – המרכז לחיים יהודיים בקמפוס – יוצא לי להיתקל הרבה בשאלה 'מי הוא יהודי?'. עניין שלא עניין אותי יותר מדי לפני כן. אישית, אני בד"כ סתם מישהו שלא מגדיר את עצמו. כל הגדרה גורמת לי להתהלך באי נוחות, כאילו הלבישו עלי סוודר לא נוח שצר בשרוולים ומגרד בצוואר. מתישהו בילדותי הגעתי למסקנה שכל שיוך שלי לאיזושהי קבוצה מיד מקים עלי את כל אויביה משכבר הימים. ואני לא זקוק לאויבים. אין לי מה לעשות איתם. כשסיפרה לי המורה להיסטוריה כמה אויבים יש ליהדות, עשיתי אחד ועוד אחד, והבנתי שעדיף לא להיות יהודי. מה שלא הפריע למורה לתנ"ך להמשיך לספר לי על אבות אבותיי, שקרו להם כל מיני ניסים ונפלאות, שמסבירים למה אנחנו חוגגים את החגים...