הבוידעם
עמוק בתוך היער
בשנת תשעים ושבע יצאתי לנסיעה ארוכה באירופה . לבד , עם גיטרה. בזמן הנסיעה הרגשתי את הרצון להיות צעיר כמו כל הצעירים בעולם , כלומר ללא המטען היהודי – ישראלי . רק אני עם הגיטרה: מוסיקאי, חופשי, דף חלק.
אבל דווקא רחוק מהבית מצאתי את עצמי מתרגש מהיהדות ומזדהה איתה. דרך אותיות עבריות על פסל בפראג ועד קריאת הספרים של בשביס זינגר בוורשה של אחרי נפילת הקומוניזם.
חיפשתי אחרי שרידי השכונה שבה חיה המשפחה של אבא. אבי ברח מהגרמנים, ובמחנה המעבר של אחרי המלחמה כשעמדה בפניו האופציה לבחור בין אמריקה לישראל - בחר להגיע לכאן. בדרך הוא נעצר על ידי הבריטים והוגלה לקפריסין. ולאחר זמן הוא הגיע לפה והשתתף בהקמת המדינה.
עצמאותה
אם להודות על האמת, לכולנו יש נטייה להסתכלות נוסטלגית-אופטימית על העבר...אבל גם לפני 50 שנה, למרות המיתוסים והתדמית השוויונית סוציאליסטית של התנועה הציונית ודור הפלמ"ח- שוויון לא היה שם...
כדברי יגאל אלון: "... אין להתעלם ממגבלותיה הטבעיות של האישה (?!?!?!?!- הערת המחברות...) ובבואנו לאמן אותה ולשבצה בתפקידי היחידה אל נשכח את ייעוד האמהות של החיילות...".
לך תזדהה!
ME אני?
אני כואב את השכול של אמא פלסטינאית ומאחל להם רמת חיים דומה לשלי, מה שהופך אותי לשמאלן. לא תומך בעקירתה של משפחה במסגרת תכנית ההתנתקות, מה שהופך אותי לימני. אני מגדל ציפורן בזרת ובאמה עונד טבעת זהב גרנדיוזית, מה שהופך אותי לערס. אני בוכה בסרטים או סתם אחת לכמה שבועות, מה שהופך אותי לסיסי . מכור למכנסי שרוול, מעדיף את סיני על ניו יורק ומעדיף לקרוא ספרי קבלה, מה שהופך אותי לרוחני. בעל תארים בכלכלה ומינהל עסקים, מה שהופך אותי לבורגני-חומרני. כששואלים אותי לשלומי אני עונה 'ברוך השם' ומדבר בשבחי הבורא, מה שהופך אותי לדתי. לא מקיים שום מצווה שהוצבה לי כחובה, מה שהופך אותי לחילוני.
אני לא יכול להיות משהו אחד מבלי להיות גם ההיפך, מה שהופך אותי לחסר אופי.
יופי-טופי.
חגדרה
אמור לי מה חגך ואומר לך מי אתה ...
לפני שהחלטתי מה לכתוב ביקשתי לי שם לקטע, ומאחר ומדובר בחג חשבתי לקרוא לו בשמו. ואופס דילמה, יש לו כמה שמות. אז באיזה לבחור? ומה כל שם אומר על בוחרו? בדקתי מה זה אומר עלי השם שאני בוחר לחג.
מי WHO יהודי?
כעובדיה, הוטל עלי לפסוק: מי הוא יהודי? חיפשתי לא מצאתי ואז הבנתי - עדיף סיפור אחד ביד משני סיחים בלי אש.
יעני me אני?
במסגרת תפקידי בהלל – המרכז לחיים יהודיים בקמפוס – יוצא לי להיתקל הרבה בשאלה 'מי הוא יהודי?'. עניין שלא עניין אותי יותר מדי לפני כן. אישית, אני בד"כ סתם מישהו שלא מגדיר את עצמו. כל הגדרה גורמת לי להתהלך באי נוחות, כאילו הלבישו עלי סוודר לא נוח שצר בשרוולים ומגרד בצוואר. מתישהו בילדותי הגעתי למסקנה שכל שיוך שלי לאיזושהי קבוצה מיד מקים עלי את כל אויביה משכבר הימים. ואני לא זקוק לאויבים. אין לי מה לעשות איתם. כשסיפרה לי המורה להיסטוריה כמה אויבים יש ליהדות, עשיתי אחד ועוד אחד, והבנתי שעדיף לא להיות יהודי. מה שלא הפריע למורה לתנ"ך להמשיך לספר לי על אבות אבותיי, שקרו להם כל מיני ניסים ונפלאות, שמסבירים למה אנחנו חוגגים את החגים...
קידוש, קברנה סוביניון
אסוציאציות
שישי, סרט ערבי. קידוש, טלוויזיה. מלאכי השרת, משאירים עדויות. שחרית, כדורסל. סבא, סבתא. בית-כנסת, גלריה. הבדלה, בילוי. כיפה, בית-ספר ממלכתי. תנ"ך, ספרות. פיוט, רוק. כבוד, מרדנות. חגים, על האש. קבר רבי מאיר בעל הנס, אילת. כשרות, גמישה. ספירת העומר לא מתגלח, לא סופר. חברה, דתייה. סמינרים, "העיר השנייה". חייל דתי, ת"א דוס. בית-כנסת, חוף ים. חמין, ביין. ברכת שחיינו, מספקת. חברה, מסורתית. חו"ל, כשרות שבת וינפש. יהדות, הומניזם. חברה, חופשית. הלכה, פילוסופיה. מחשבת, פילוסופיה. רב, כבוד. חסיד, עימות. הכותל, ייצוג. סרט אדום, לא מזיק. תפילין, משתדל. מסורת, הלאה. מנוחה, עבודה. קידוש, קברנה סובניון. עשה רב, לא שואל. נאמנות, לעצמי. מסורתי, אותנטי. יהדות, פלורליזם. אלוהים, אחד.
ידידתי, השכחת?!
אשת חיל מי ימצא?
הרבה פעמים אני מרגישה שהזהות הנשית והזהות היהודית שלי, איך לומר, קשה להן אחת עם השנייה.
אשת חיל קשה למצוא, לכן שרים שיר הלל לאישה שמבשלת, מנקה ומטפלת בילדים; "צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל...". זוהי אשת חיל חרוצה, שעפ"י המודל המוצע עסוקה בלאפשר לכל האחרים לעסוק בעניינם. אמנם הילדים, החינוך, המשכיות הבית והעם היהודי הם מאד חשובים, אבל באותו עולם בראש סדר העדיפויות עומד דווקא לימוד התורה ומשם האישה מודרת.
קשה לי לקבל את העובדה שמדי בוקר מתפללים הגברים ואומרים "ברוך שלא עשני אישה". קשה לי באותה מידה, ואולי אף יותר, עם הנימוק שקבלתי: אישה קרובה יותר לאלוהים ולכן עליה להתאמץ פחות בהתקרבות לאל.
יהדות של ילדות
למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, אהבתי מאוד את שמונה השנים האלה. היינו בית ספר קטן, או בעצם משפחה גדולה. אני זוכר בעיקר את שיעורי התורה, התלמוד והגמרא, בהם ניזונתי מפלפולי מלל וסיפורים עתירי מוסר. הכוכבים שלי היו:
הכּה - כבים
רבי עקיבא- האיש הצנוע שהיה רועה בין הרועים, אשר עבד את חמו, כלבא-שבוע, עד שנתו הארבעים, ואז עזב את אשתו, כדי ללמוד את כל התורה, כלומר נסע לעשות קריירה אקדמית-דתית, וגזר את דינה להיות אם חד-הורית. אני זוכר בעיקר את סיפור החזרה שלו, כשחזר עקיבא לעיירה, יצאה אשתו לקראתו, ונדחפה על ידי עדת תלמידיו-מעריציו, שגערו בה :"אישה פשוטה, זוזי מהדרך ותני לצדיק לעבור". "שלכם ושלי ,שלה הוא" הוא אמר להם והושיט מלמעלה יד להרימה. ואני חשבתי לעצמי איזה מסכנה, גם גידלה ילדים לבד, גם סבלה בדידות, וגם מצאה עצמה נרמסת. אשת חייל מי ימצא.
למה צריך לנסוע עד לטקסס כדי לגלות שיהדות היא לא דבר כל כך מפחיד?
בקיץ האחרון נסעתי מטעם הסוכנות היהודית להדריך במחנה קיץ לנוער יהודי-אמריקני בטקסס. המחנה מנוהל על ידי תנועת היהדות הרפורמית באמריקה, שהמקבילה שלה בישראל היא התנועה ליהדות מתקדמת. לאחר מכן גם ביקרתי במספר קהילות רפורמיות בארצות-הברית, התארחתי אצל משפחות בחגי תשרי וניהלתי שיחות ארוכות עם ישראלים ואמריקנים רבים. המסע הזה חולל תמורה ביחסי אל היהדות והניעה אותי לעיין מחדש במרכיבי הזהות היהודית שלי.