עמוק בתוך היער
בשנת תשעים ושבע יצאתי לנסיעה ארוכה באירופה . לבד , עם גיטרה. בזמן הנסיעה הרגשתי את הרצון להיות צעיר כמו כל הצעירים בעולם , כלומר ללא המטען היהודי – ישראלי . רק אני עם הגיטרה: מוסיקאי, חופשי, דף חלק.
אבל דווקא רחוק מהבית מצאתי את עצמי מתרגש מהיהדות ומזדהה איתה. דרך אותיות עבריות על פסל בפראג ועד קריאת הספרים של בשביס זינגר בוורשה של אחרי נפילת הקומוניזם.
חיפשתי אחרי שרידי השכונה שבה חיה המשפחה של אבא. אבי ברח מהגרמנים, ובמחנה המעבר של אחרי המלחמה כשעמדה בפניו האופציה לבחור בין אמריקה לישראל - בחר להגיע לכאן. בדרך הוא נעצר על ידי הבריטים והוגלה לקפריסין. ולאחר זמן הוא הגיע לפה והשתתף בהקמת המדינה.
אני נולדתי אחרי המסע הארוך שלו. והבחירה שלו, שהושפעה מהדינמיקה ההיסטורית, קבעה את זהותי כישראלי. אני מרגיש שמתפקידי לחיות את החיים שלי כאן. מחויב להמשכיות המשפחה שכמעט הוכחדה לגמרי.
על כך כתבתי שיר :
עכשיו הכל כמו אבוד ורוח בעצים חזק
עכשיו עמוק בתוך היער גזע מין העץ ניתק
גזע מוטל באדמה – הרוח החזק תלש
גזע נשבר מתוך העץ – עכשיו יבש
אפילו כשהכל נראה אבוד
ורוח בעצים חזק
עמוק בתוך היער – שתיל פתאום בתק
הפרי נפל שם לא רחוק – הצמיח שורש של ממש
ושורשים הצמיחו שתיל – אשר ירוק לבש
מוציא ישן מפני חדש – הוא שיוציא ענף חדש
מוציא ישן מפני חדש – הוא שיוציא ענף חדש
אפילו כשהכל נראה אבוד
ורוח בעצים חזק
עמוק בתוך היער – שתיל פתאום בתק
אני השתיל שבתק ואני מחויב ללבלב באדמה הזאת.
ומתחושת שייכות - לתחושת אי שייכות...
הבעיה הפלסטינית מעוררת אצלי בעיות זהות.
-למה עזבת את הסוס לבדו?
-כדי שיהיה חברה לבית, בני
הרי בתים מתים כשדיריהם נעדרים…
אלה השורות של מוחמד דרוויש המשורר הפלסטיני . בשבילי הוא מדבר על בית בחיפה. בית שאחרי ארבעים ושמונה נחשב רכוש נטוש ובו שיכנו את ההורים שלי. הוא מדבר על בית בגטו ורשה , שנהרס בהפצצות הגרמנים ועליו בנו שיכון קומוניסטי.
את הרחוב החיפאי אני מכיר מהילדות. את הרחוב בוורשה נסעתי לבקר כאדם בוגר. מי גירש את דרוויש מפה? ההורים שלי! את מי גרשו מפולין? את אבא שלי! למה גרשו אותו? כי הוא יהודי! את מי אבא גרש? את דרוויש. למה הוא גרש? כדי שיהיה לנו בית.
הפליט גרם למישהו אחר להיות פליט. טראגי.
אחי קיבל צו מילואים לאייש מגדל שמירה בכלא פרעה. בלילה הוא חלם שהוא במגדל השמירה, ואבא שלנו, שנפטר לפני עשרים וחמש שנה, הוא אחד האסירים שבחצר הכלא. דור וחצי אחרי מחנות הריכוז, חיילים ישראליים מאיישים מגדלי שמירה במכלאות. על הרקע הזה אני חווה תחושה חריפה של חוסר שייכות למדינה. רצון למחוק את זהותי כישראלי. האם יש רק שתי אפשרויות – או שאתה נוגש או שנוגשים בך? או שאתה דורס או שמחסלים אותך?
הייתי אמור להתגייס במהלך מלחמת לבנון, ואז היה הטבח בסברה ושתילה. לא רציתי להיות חייל של בגין ושרון בביירות. למזלי, או לרוע מזלי, הייתה לי אפילפסיית נעורים, כך שבכל מקרה לא הייתי אטרקטיבי לצבא. ובארץ – בחור שלא מתגייס חווה בעיית שייכות. בגיל שמונה עשרה הייתי משוכנע שלא אחיה בארץ לאורך זמן. עברו השנים ונשארתי פה. לאורך כל גילאי העשרים לא הצבעתי בבחירות כי הרגשתי שאם לא שירתי בצבא אז אין לי זכות בחירה. ורק כשגיבשתי את זהותי כאמן, פתחתי לעצמי דרך להרגשת שייכות. כי עם לא יכול להתקיים ללא חיי תרבות. ובשדה הזה יש לי מה לתת.
זהותו של אמן היא תמיד ובכל מקום אינדיבידואלית. זו לא זהות שתלויה בדת, לאום או מין. בעבודתי אני מרבה לעסוק בזהות מינית, כי אני מוצא בה מקום לקונפליקט. אחד הטקסטים שעסקתי בהם ממחיש היטב את חמקמקות הזיקית של הזהות המינית, זהו שירה של יונה וולך - אתה חברה שלי:
אתה חברה שלי , יש לך ראש של בחורה , ואתה בחורה בחורה , כמו שהילד המתוק ההוא אמר לי בהערכה – את בחור בחורה , או להפך – בחורה בחור , כי מהתחלה מפחיתים בערך נשים. מה אפשר לעשות. אבל הראש המסובב שלך עושה אותך לגור עם בחורה. היא אולי בחורה בחור באמת אבל אתם לא מדברים על זה. מנהלים חיים ממוסדים כמו שצריך, דומים לכל החיים האחרים אבל ריקים לגמרי , רק כלפי חוץ . בלי תכנים שאין, כי המהויות שלכן אחרות והן שותקות ומושתקות, ומצונזרות. היא אולי לא יודעת ואף פעם לא תדע שהיא לסבית שמעדיפה בחורים ואתה הומו שמעדיף בחורות ואתה בחורה – היא בחור – זה די מסתדר ביחד. הרי המוח מה שמשנה, ולא הצורה הגופנית.
ביצים מדומות המסתירות כוס תאוותני, או כוס המסתיר ביצים.
חיפוש הזהות של נפש בתוך גוף. לא מובן מאליו שהם אחד.
גוף זה מה שמקבלים, הנפש לא תמיד מתאימה לו.
בתקופה זו של חיי המעבר להורות מחייב אותי לגבש זהות בצורה ברורה הרבה יותר. אולי בגלל שהילד שואל שאלות פשוטות ובסיסיות, והתשובות צריכות להיות בהירות, קצרות וקולעות. ואתה מוצא את עצמך מנסח את זהותך ואולי ממציא אותה מחדש. להיות בעל ואב, זה עוגן של זהות בשבילי.